When One Spouse Becomes Less Religious or Irreligious

Hi

First of all, thank you for a fabulous podcast, i listen every week.

Regarding the podcast that just came out 16th may, i wanted to write in to tell you my husband and myself are chassidish (my husband comes from a ‘heavier’ home then me but when we got married we were pretty much on the same page) my husband became frummer and I became a little more ‘open’ – more like my family and the style I grew up with.

We were pretty much fine. The point of contention came up that I had a smartphone and my husband didn’t. We respected each other opinion and way until my husband met a ‘mekubal’ who was extremely manipulative. I went through a month of utter hell thinking that we would just get divorced (because it was ultimately deeper then just the smartphone but until now, we had respected each other) baruch hashed, we got through it and are in a much better place now, but i wanted to bring up this point that was missed out…

It’s all about respect.

Thanks

Chani

נאמנות באיסורים
א] המפרשים בפרשה שלנו עוסקים בשאלה איך יצחק אכל משחיטת עשיו, למרות שעשיו לא היה לו חזקת כשרות.
ב] יש שאלה שרלוונטי להמון אנשים. נגיד שיש בעל תשובה שהוריו אינם שומרי תורה ומצוות. בוודאי אין להורים חזקת הכשרות שהוא בסיס לנאמנות של “עד אחד נאמן באיסורים”. אבל האם בכל זאת יש היתר לבן לסעוד על שולחן הוריו, אם הם אומרים לו שהמאכלים הם כשרים?
ג] סוגיא דומה, אבל לכיוון ההפוך, הוא נידון בתשובה מלפני מאה שנה בשו”ת משנת יעב”ץ. מחבר הספר הוא הרב יעקב מנדלסון, ששימש כרב בארצות הברית אז. הוא כותב:
נשאלתי כמה פעמים מאבות שהם בעצמם שלומי אמוני ישראל, אך בניהם מחללים שבת בפרהסיא כידוע בעוונותינו הרבים במדינה זו. ונפשם בשאלתם אם צריכים להיזהר כשיבואו בניהם אצלם שלא יגעו ביין, והוא דבר שקשה להיזהר מחמת איבה, וכמובן.
ד] בשאלה הזאת הוא מצא כמה סיבות להקל, אבל שוב כתב “מיהו לשתות אצלם יין ודאי אסור, דעל כל פנים אין להם נאמנות ויש לחוש שמא לא קנו יין כשר.” אבל הוא כותב שוב:
נראה לי דאב שברי לו בבנו דאף על פי שהוא מחלל שבת בפרהסיא בכל זה הוא נזהר לקנות לצרכו…יין כשר…מותר לשתות אצל בנו יין. דאף על פי שאין לבנו נאמנות אצל אחרים, מכל מקום, אביו, שברי לו שבנו נזהר בזה, יכול לסמוך עליו.
היינו, שחידש הרב הנ”ל שעד אחד נאמן באיסורים הוא נאמנות כלפי כל בני אדם, ובזה יש לנו כללים ברורים מי נאמן ומי אינו נאמן. אבל יש עוד מושג, מושג אישי, שאם אני מכיר במישהו שאפשר לסמוך עליו בנושא מסויים, מותר לי לסמוך עליו למרות שאין לו נאמנות כלפי אנשים אחרים.
ה] כראייה לדבר הוא מביא סוגיא במסכת כתובות (פה.), שכתוב שם:
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא. אמרה ליה בת רב חסדא, ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.
רבא סמך על אשתו (בת רב חסדא) באמרה שאשה מסויימת חשודה על השבועה, למרות שאישה פסולה להעיד בדיני ממונות. ושם בהמשך הסוגיא:
זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה. אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא. אמר ליה, איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא. אמר ליה: אף על גב דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא.
רבא סירב לסמוך על רב פפא להעיד כעד אחד ששטר מסויים פרוע הוא. ובהמשך שם:
אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא? בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה.
מהלכות עדות לא בת רב חסדא נאמנת ולא רב פפא נאמן, זו בגלל שהיא אשה וזו בגלל שהוא עד אחד. אבל רבא ידע בה בבת רב חסדא אשתו שאפשר לסמוך עליה, ולא ידע זה לגבי רב פפא. הרב מנדלסון דן קל וחומר לנושא שלנו: אם בדיני ממונות, שצריכים שני עדים, אפשר לסמוך על מישהו ש”קים ליה בגוויה”, כל שכן שבאיסורים, שעד אחד נאמן בהם, שאפשר לסמוך על מישהו ש”קים ליה בגוויה”.
ו] אבל עדיין יש לשאול: הלא רב פפא מגדולי האמוראים היה, ואיך יתכן שרבא לא סמך עליו שהוא לא משקר? על שאלה זו דן הרב משה פיינשטיין (יורה דעה א:נה). זה תשובה שהוא כתב בעודו ברוסיא תחת שלטון הקומוניסטי. שם הנושא היה אנשים זקנים שעדיין שמרו תורה ומצוות שגרו אצל ילדיהם, שפקרו עול לגמרי, והיו אפילו מומרים להכעיס. הוא גם נטה להקל לאפשר להורים לסעוד אצל ילדיהם, וגם ביסס פסיקתו על הגמרא בכתובות. הוא מסביר שהנאמנות של “קים לי בגוויה” אינו בגלל שאני מכיר במישהו בדרך כלל שהוא צדיק וחסיד, שהרי התורה הצריכה בדיני ממונות שני עדים, ואפילו משה רבינו אינו יכול להעיד כעד אחד. בנאמנות זו, או שיש למישהו חזקת כשרות או שאין לו חזקת כשרות. אין “חזקת כשרות רבנות, חזקת כשרות מהדרין, וחזקת כשרות של העדה החרדית”. ומה טעם סמך רבא על בת רב חסדא אשתו? יש כאן עניין חדש:
אם יודע ומכיר את האיש בעצם מצד טבעותיו ומנהגיו, שניסהו הרבה פעמים וראה שאינו משקר, אין זה מצד נאמנות, אלא הוא כראייה ממש, כיון שהוא ידיעה עצמית שיודע ומכירו, שלא מצד חזקות.
ובתשובה אחרת (יורה דעה ב:מג) הסביר עוד שזה רק בבעל ואשתו או הורה עם ילד, שהם ביחד תמיד וראו תמיד והכירו שטבעם לא לשקר. אולם, כבר העיר הרב אשר וייס (שו”ת ב:מט) שאין לכלול כללים בזה, ולפעמים “טוב שכן קרוב מאח רחוק”.
ז] הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות, ב:תלא) דן בזוג שהבעל חזר בתשובה אבל לא האישה, האם הוא יכול לסמוך עליה בענייני טהרת המשפחה “שהוא מכירה היטיב ובלבו ברור לו כשמש שהיא לא תרמה אותו”. הוא מביא דברי האגרות משה, אבל תמה על ראייתו. שם, בסיפור של רבא ואשתו, הנדון היה רק לחשוש שהאשה שדברה עליה אינה נאמנת, ולכך יש להפוך השבוע על שכנגדה. אבל אין משם ראייה לסמוך לגמרי מכח “קים לי בגוייה” להתיר מה שהיה אסור לולי זה, וכן נראה דעת הנתיבות המשפט (טו:ב).
ח] אפילו לדברי הרב מנדלסון ובעל האגרות משה, יש להעלות עוד שאלה שכיחה. אפילו אם נגיד שבן שחזר בתשובה יכול לסעוד אצל הוריו אם קים ליה בגוייהו שלא משקרים, אבל יבוא היום בעזהי”ת והבן הזה יתארס, ויביא כלתו לבית הוריו. ואין הכי נמי שכלפי הבן יש היתר של קים ליה בגוייהו, אבל כלתו פגשה הוריו רק עכשיו, ובוודאי אי אפשר לומר שהיא “מכירה את האיש בעצם מצד טבעותיו ומנהגיו, שניסהו הרבה פעמים וראתה שאינו משקר”. ואם כן, תהיה אסורה לסעוד אצלם. האם אפשר לומר במקרה כזה שאחרי שבעלה יכול לאכול מצד “קים ליה בגוויהו”, שוב תהיה מותרת לאכול מצד הנאמנות שיש לבעלה מצד “עד אחד נאמן באיסורים”? או כלך לדרך זו, ונאמר שמכיוון שהיא יודעת שכל התירו של הבעל הוא מצד “קים ליה בגוויהו”, ולה אין ההיתר הזה, אסורה לה לאכול שם.
ט] יתכן שאשפר לענות על שאלה זו, ובהקדם גמרא מביצה יד:, ששם כתוב:
רב פפי אקלע לבי מר שמואל. אייתי ליה דייסא ולא אכל [שחשש שהכינו המאכל ביום טוב שלא כדין]. ודלמא במכתשת קטנה עבדוה? דחזייה דהוה דייק טפי. ודלמא מאתמול עבדוה? דחזייה דהוה קליף צהריה. ואי בעית אימא: שאני בי מר שמואל, דאיכא פריצותא דעבדי.
זאת אומרת, תירוץ השני של הגמרא הוא שרב פפי לא אכל בביתו של מר שמואל מכיוון שעבדיו של מר שמואל הכינו את האוכל, ורב פפי לא סמך עליהם להכין את האוכל כדין. ועיין שם בשיטה מקובצת בשם הריטב”א:
ואם תאמר, ומר שמואל היכי משתמש בעבדי פריצי? ויש לומר דלדידיה אף על גב דהוו פרוצין במילי דעלמא, באיסורא בדיקי גבייהו. ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקותיה דמר שמואל לפי שאין עד אחד נאמן להכשירו.
וכמה הלכתא גבירתא איכא למשמע מינה. חדא, יש כאן מקור נאמן לחידושם של הרב מנדלסון ובעל האגרות משה, שלמרות שעבדי מר שמואל לא היה להם חזקת כשרות בדרך כלל, אבל אחרי שבדק גבייהו בעניין זה, היה מותר לסמוך עליהם. ועוד, שרב פפי לא סמך על מר שמואל עצמו, אחרי שרב פפי בעצמו לא סמך על העבדים.
ומביא החתם סופר (בראשית מה:כג):
כבר בארתי בשם שיטה מקובצת דמסכת ביצה אורח המתארח אצל בעל הבית הנאמן באיסורין אך איכא בבית עבדים, אף על פי שהם נאמנים אצל בעל הבית, האדון שלהם, כטבי עבדו של רבן גמליאל, מכל מקום האורח לא יסמוך…והוא דין מחודש ופלא.
ואם כן, בנידון שלנו, שרק לבן קים ליה בגוויהו דהוריו, אבל כלתו אינה מכירם עדיין, היא לא יכולה לסמוך על בעלה ולאכול שם.
י] אבל יש להעיר שהחתם סופר הביא דברי הריטב”א מהשיטה מקובצת. ויש לדעת שבזמנו של החתם סופר חידושי הריטב”א על מסכת ביצה עדיין לא באו בדפוס. אבל אנחנו זכינו ללמוד דבריו מכלי ראשון, וכך כתוב שם:
ותמיה מילתא מר שמואל גופיה דגברא רבה הוא היכי משמש בעבדי פריצי, ואיהו נמי היכי לא חייש להא? ויש לומר דלמר שמואל בדוקין היו לו דאף על גב דפריצי נינהו במילי דעלמא דלא מזלזלי באיסורי. ורב פפא דלא הוו בדוקין אצלו חשש והחמיר על עצמו לפנים משורת הדין ולא היה רוצה לסמוך על מר שמואל כיון דמר שמואל גופיה לא קים ליה במילתא שפיר, כנ”ל.
מבואר מדבריו ממש להיפוך, שמעיקר הדין היה מותר לרב פפי לסמוך על הנאמנות של מר שמואל למרות שרב פפי לא סמך על עבדיו, והתנהג רק “לפנים משורת הדין”. ואם כן בנידון דידן אפשר להקל כשיש צורך.